החופים והמרחב הימי של הים התיכון הם ממשאבי הטבע החשובים בישראל. בשנים האחרונות אנו עדים לכניסתם המואצת של יזמים פרטיים ובעלי אינטרסים כלכליים ומסחריים לפעילות באיזורים חופיים ומיים אלה, תוך יצירת סיכונים של זיהום ופגיעה אקולוגית. מציאות זו מציבה אתגרים של רגולציה סביבתית יעילה, שתחול על השימושים השונים המתקיימים בחופים ובמרחב הימי של הים התיכון בישראל ועל הסיכונים הסביבתיים הנובעים מהם.רגולציית החופים והמרחב הימי בישראל, כפי שהתפתחה לאורך השנים, מתאפינת בתפיסה סקטוריאלית, מופעלת בידי רגולטורים שונים, נעדרת מנגנון תיאום ביניהם ולוקה בכשלי רגולציה שונים. המאמר יבקש להפנות לעקרון הניהול המשולב של המרחב הימי, שהוא עקרון דומיננטי במסמכי מדיניות בינלאומיים ובמחקר האקדמי, ולהציג סקירה השוואתית של מודלים שונים ליישומו. לצורך בחינת המודל המוסדי הרצוי לישראל, יסקרו היתרונות והחסרונות של המודלים השונים, ינותחו השיקולים לבחירתו, וישורטטו קווי חשיבה ויישומו. המאמר הוא קול קורא להמשך דיון באימוץ מדיניות לניהול משולב לחופים ולמרחב הימי בישראל. לקריאת המאמר לחצו כאן
מאמרה של ד"ר ציפי איסר איציק, פורסם ב-המשפט כא (תשע"ו) 177-220.
המאמר צוטט בפס"ד יעקובוביץ (ת"צ 29117-03-13 דב יעקובוביץ נ' מי הרצליה בע"מ)