חדשות ופרסומים

בשנים האחרונות עולה המודעות לשימוש של תאגידים במידע פרטי, וברחבי העולם ניתן לראות מגמה של הרחבת ההגנה על מידע אישי של הפרט. פגיעה בפרטיות עלולה לגרום לנפגעים נזקים והפסדים לא מבוטלים. אמות המידה לחישוב הפסדים ונזקים כספיים-כלכליים הן ברורות יחסית והנזק ניתן להוכחה בדרך כלל.  אך האם ניתן לקבל פיצוי גם בגין עוגמת הנפש שנגרמה כתוצאה מהפגיעה בפרטיות עקב שימוש שלא כדין במידע הפרטי?

בישראל, סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981 מעניק זכות תביעה לכל אדם הרואה עצמו סובל "מפגיעה בפרטיות". בשנת 2004, בית-המשפט העליון  הכיר  (בע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד) בכך  שעיקר ה"פגיעה בפרטיות" הינו עוגמת הנפש הנגרמת עקב כך.. כאן ראוי להזכיר כי בהתאם לסעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, זכות התביעה בגין פגיעה בפרטיות תישלל במקרים של פגיעה "שאין בה ממש". לכאורה, הסעיף מטיל על תובעים בשל עוגמת נפש מכשול משמעותי למדי – שהרי עוגמת נפש, מטבעה, נוגעת לנפשו של האדם ולא תמיד בעלת ביטויים פיזיים-ממשיים. ואולם, בשנת 2007 תוקן חוק הגנת הפרטיות, ונחקק סעיף 29א(ב)(1), המורה כי בתביעה לפי סעיף 4 הנדון, בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים עד גובה של 50,000 ₪, בלא הוכחת נזק. לכן, כיום כל התובע פיצוי עד סך של 50,000 ₪, בגין פגיעה בפרטיות לא יידרש להוכיח מהו נזקו (כך שתביעה בגין עוגמת נפש עד לסכום זה אינה טעונה הוכחה של נזק).

בסינגפור, בפסק דין חדש שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט לערעורים (Reed, Michael v. (Bellingham, Alex (Attorney-General, intervener) [2022] SGCA 60, נקבע כי "הפסד או נזק" אשר נגרמו לאדם בעקבות שימוש שלא כדין במידע הפרטי שלו כוללים גם נזק מסוג עוגמת נפש. במקרה זה הוגשה תביעה על ידי מעסיק ועל ידי לקוח שלו כנגד עובד לשעבר של המעסיק. בכתב התביעה נטען כי לאחר שהעובד עזב את המעסיק  לטובת חברה מתחרה, הוא החל לפנות ללקוחות של  המעסיק במטרה לשווק להם מוצרים שונים במסגרת משרתו החדשה. מייקל ריד, התובע בפסק הדין, היה אחד מאותם לקוחות שקיבלו פניה מהעובד. ריד טען כי העובד פנה אליו תוך שימוש בכתובת הדוא"ל ומידע פרטי נוסף אודותיו – שנשמר אצל המעסיק. בעקבות מעשיו אלה, המעסיק הגיש תביעה נגד העובד. התביעה הוגשה מכוח סעיף 32(1) לחוק הגנת המידע האישי (Personal Data Protection Act 2012), המעניק זכות תביעה בגין "הפסד או נזק" שנגרם עקב שימוש שלא כדין במידע פרטי. טענת המעסיק בכתב התביעה הייתה כי סעיף 32(1) הנדון חל גם על נזקים מסוג עוגמת נפש. מנגד, העובד-נתבע גרס כי אין לראות בעוגמת נפש ובאובדן שליטה על מידע אישי "כנזקים" בנסיבות העניין.

בית המשפט קיבל את טענתו של המעסיק אך בד בבד הביע חשש כי בתי המשפט יוצפו בתביעות המבוססות על טענות בעלמא לעוגמת נפש, ושירטט גבולות לזיהוי עוגמת נפש חמורה דיה בכדי להצמיח זכות תביעה לפיצוי בגינה. בפסק הדין נקבע כי במסגרת בדיקת חומרת עוגמת הנפש, בית המשפט יעניק חשיבות לאופן שבו "אדם סביר" היה מגיב בנסיבות העניין, וזאת בכדי לאבחן עוגמת "מתחושות לא נעימות רגילות". בתוך כך, בית המשפט יתחשב בסוג המידע האישי, בחומרת ההפרה של הדין שגרמה לפגיעה בפרטיות, טיב ההתנהגות הפסולה של הנתבע (כגון רשלנות ופגיעה בזדון), הסיכון להפרות נוספות, וההשלכות הממשיות של ההפרה. עם זאת, בית המשפט קיבל באופן חלקי את טענת הנתבע בפסק הדין דנן, וקבע כי "הפסד או נזק" אינם כוללים אובדן שליטה כשלעצמו על המידע הפרטי. על בסיס דברים אלה נקבע כי לריד עומדת הזכות לקבלת פיצויים משום שהוא סבל מעוגמת נפש משמעותית דיה בכדי להצמיח לו זכות תביעה.

"נזק או הפסד" לעניין פגיעה שעניינה מידע פרטי. כך, למשל, בפסק דין אשר נידון בבית המשפט העליון בבריטניה [Lloyd v Google LLC (Information Comr and others intervening) [2021] 3 WLR 1268]. בכל הנוגע לחקיקה, ישנן מדינות אשר עיגנו בדין המקומי שלהן באופן מפורש את המעמד של עוגמת נפש כמקימה עילה של נזק או הפסד בנסיבות דנן. כך, למשל, בדינים של הונג קונג (The Hong Kong Personal Data (Privacy) Ordinance (Cap 486) (HK)), קנדה (The Personal Information Protection and Electronic Documents Act, SC 2000, c5 (Can)) , וניו-זילנד (the Privacy Act 1993 (NZ)).