בהתאם לפקודת הקרקעות מוסמכת המדינה להפקיע זכויות במקרקעין למטרה ציבורית, לעיתים בכפוף לתשלום פיצויים, ולעיתים אף ללא תשלום כזה. ההפקעה כרוכה בפגיעה קשה בזכות הקניין של בעל המקרקעין, ובשל כך, חלות על ההפקעה מגבלות שנועדו לוודא, כי הפגיעה בזכות הקניין של בעל המקרקעין נעשית לתכלית ראויה, מידתית ואינה חורגת מן הנדרש.
משהופקעו מקרקעין, מחויבת הרשות לממש את המטרה הציבורית שעמדה בבסיס ההפקעה בשקידה ובמהירות הראויה. שיהוי בלתי סביר במימוש מטרת ההפקעה עשוי להעיד, כי אין לרשות צורך אמיתי במקרקעין שהופקעו או שהיא זנחה את מטרת ההפקעה, ולהקים עילה לביטול ההפקעה ולהשבת המקרקעין לבעליהם.
בית המשפט העליון קבע שורה של שיקולים המשמשים אמות מידה להכרעה בשאלה מתי ייקבע, כי השתהותה של הרשות חורגת ממתחם הסבירות באופן שעשוי להוביל לביטולה של ההפקעה ובהם: משך הזמן שחלף מיום ביצוע ההפקעה, הצורך הציבורי העומד ביסוד מטרת ההפקעה, הנזק שנגרם לבעלי המקרקעין שהופקעו עקב השיהוי במימוש תכנית ההפקעה, הנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי כתוצאה מביטול ההפקעה וכו'.
עובדות המקרה:
בשנת 1989, פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר מקומית שמייעדת שטחים לצרכי ציבור לטובת המועצה המקומית גן יבנה ובכללם שטחים עליהם בנויים בתי מגורים של העותרת תושבת גן יבנה. במסגרת תקנון התוכנית נקבע, כי השטחים לצורכי ציבור יופקעו וירשמו על שם הרשות המקומית. בשנת 1990, פרסמה הוועדה המקומית לתכנון ובניה הודעה על הפקעה של המקרקעין בשטח מצטבר של כ- 12 דונם.
לטענת העותרת במהלך כ-32 שנים ועד למועד הגשת העתירה הרשות המקומית לא ביצעה כל פעולה אופרטיבית למימוש מטרת ההפקעה, לא נבנה על המקרקעין המופקעים כל מבנה לצרכי ציבור, למעט בית כנסת שנבנה בשנות ה-91'. כמו-כן, הרשות המקומית לא תפסה את החזקה במקרקעין המופקעים מהעותרת, ואף לא פנתה בדרישה אליה למסור לה את החזקה במקרקעין. לדברי העותרת, בעת ביצוע ההפקעה, לא עמד בפני הוועדה המקומית צורך לבניית מבנה ציבורי כלשהו על השטח המיועד לשטח לצרכי ציבור, ואף במהלך 32 שנים לא יזמה הרשות המקומית תכנית כלשהי בקשר למתחם בכללותו או לשטח המיועד לבנייני ציבור. עוד הוסיפה העותרת, כי נוכח הזמן הרב שחלף מבלי שמומשה מטרת ההפקעה, מעיד כי הרשות המקומית זנחה את מטרת ההפקעה והצורך הציבורי במקרקעין המופקעים, ולכן מקנה לה זכות לדרוש את ביטול ההפקעה.
ההחלטה
השופטת יעל טויסטר ישראלי קיבלה את העתירה והורתה על ביטול ההפקעה. בהחלטה קבעה השופטת, כי ביטול הפקעה הוא צעד חריג, דרסטי ומרחיק לכת. כאשר רק שיהוי קיצוני החורג מגדר הסביר עשוי להביא לביטולה של ההפקעה, וגם אז נדרש בית המשפט לשקול את מכלול מאזן הנזקים. במקרה המתואר השופטת שוכנעה, כי במשך כ-32 שנה לא הוכח שהייתה כל מטרה קונקרטית או צורך ציבורי לשטח לבנייני ציבור בכלל, ולמקרקעין המופקעים בפרט. השיהוי לא היה סביר וחריג ובמאזן הנזקים בנסיבות העניין לא ניתן לקבל את טענת הועדה המקומית, כי בביטול ההפקעה יפגע האינטרס הציבורי.
המשמעות
ביטול הפקעה הוא סעד שבית משפט מוסמך לתת כאשר מוכחת לפניו זניחת מטרת ההפקעה. ככלל זניחתה של המטרה הציבורית תבחן על רקע הפעולות שנקטה בהן הרשות למימוש המטרה.
כאשר בית משפט מורה על ביטול ההפקעה הוא אינו מתערב בשאלה התכנונית של ייעוד המקרקעין, אלא בוחן את התנהלות הרשות שהפקיעה את המקרקעין, בהתאם לכללי המשפט המנהלי, את חובתה של הרשות לפעול בשקידה הראויה ובהגינות לממש את המטרה שלשמה הופקעו המקרקעין תוך זמן סביר. יש לציין, כי ביטול ההפקעה אינו סעד חלוט וכי לרשות הזכות להפקיע את המקרקעין פעם נוספת ככל שיהיה לה צורך בהם, ומכל מקום אין בביטול ההפקעה כדי לשנות את ייעוד הקרקע כפי שנקבע בתוכנית.
*הכותבת הינה רונה הניג, שותפה במחלקת הנדל"ן והמלונאות של משרד ליפא מאיר ושות'