בית המשפט העליון הותיר על כנה את פסיקת בית הדין לעבודה, לפיה שימוש במצלמות במקום העבודה הוא מותר,כאשר נעשה גילוי נאות לעובדים באשר להצבתן של המצלמות והשימוש בהן, בין היתר באמצעות נוהל המסדיר זאת, וככל שהדבר נעשה באופן מידתי, סביר ותם לב, לצורך הגנה על אינטרס לגיטימי של המעסיק.
בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון (בג"ץ 5332/23 גליה כהן נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', [פורסם בנבו]) הותיר בית המשפט על כנה את פסיקת בתי הדין לעבודה (בית הדין האזורי ובית הדין הארצי), פסיקה אשר הכירה בזכות המעסיק לעשות שימוש במצלמות במרחב הציבורי על מנת לפקח על עובדיו – כאשר השימוש היה סביר, מידתי, נעשה בתום לב ובהגינות ודבר הצבת המצלמות והשימוש בהן לצרכים אלה הובא לידיעת העובדים מבעוד מועד.
תחילתם של ההליכים בפיטוריה של העותרת, אשר עבדה בחברת אל על ("המעסיקה") מעל ל- 22 שנה, עד לפיטוריה, לאחר שעניינה הובא בפני ועדת משמעת עקב הטענה שהגישה דיווחי נוכחות כוזבים באופן שיטתי.
העותרת טענה בפני בית הדין האזורי לעבודה כי המעסיקה התנכלה לה מזה מספר שנים (לטענתה, עקב הליכים קודמים שננקטו על ידה) ובמסגרת זו החלה לבלוש אחריה באמצעות מצלמות וסרטוני וידאו שהפיקה ממאגרי המידע שלה ואף פנתה למאגרי נתב"ג. לטענתה, צילומיה (שהראו לפי הנטען את העותרת מגיעה למקום העבודה ויוצאת ממנו אחרי דקות ספורות) הושגו באמצעים פסולים תוך פגיעה בפרטיותה ובפרטיות צדדים שלישיים, ללא הסכמה, והמעסיקה לא רק עשתה שימוש שלא כדין במצלמות מעקב שהיא התקינה אלא גם עשתה שימוש שלא כדין במאגרי המידע שהיא מחזיקה, ואף קיבלה גישה למאגרי המידע של נתב"ג (בפי העותרת היו עוד טענות רבות, שאינן נוגעות לסקירה זו).
המעסיקה טענה כי חצרי המעסיקה מרושתים באמצעי אבטחה שונים ובהם גם מצלמות הפזורות במקומות שונים בחצרי החברה. המצלמות הן גלויות והיו שלטים שעדכנו על כך שהמקום מצולם. כל הצילומים מהמצלמות שבהן נעשה שימוש בעניינה של העותרת היו בכבישי גישה לחברה, וה"בוטקה" בכניסות לחצרי החברה. כמו כן, ישנו נוהל מסודר בחברה המסדיר את השימוש במצלמות, לרבות עת קם חשד לעבירת משמעת ופגיעה בטוהר המידות, והוא מפורסם בפורטל של עובדי החברה.
נוכח אופי טענותיה של העותרת, ולבקשת העותרת התקבלה בתיק עמדת היועץ המשפטי לממשלה באשר להיקף זכותו של המעסיק לעשות שימוש במידע שהתקבל ממצלמות הפועלות במרחב הציבורי בשטחו, אל מול זכות העובד לפרטיות במקום העבודה, כפי שהיא מעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 ("חוק הגנת הפרטיות").
היועץ המשפטי לממשלה חיווה דעתו כי במסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה למעסיק, הוא רשאי להתקין ולהשתמש במצלמות במרחבים הציבוריים במקום העבודה, והכל בהתאם לנסיבות המקרה ואופי מקום העבודה. עם זאת, עליו לעשות זאת לתכלית ראויה, ותוך עמידה בדרישות הסבירות, המידתיות, תום הלב וההגינות. כמו כן, מעבר לזכות לפרטיות, במסגרת יחסי העבודה, חלות על המעסיק חובות תום לב והגינות מוגברות שמכוחן חלה עליו חובת יידוע כלפי עובדיו בדבר השימוש במצלמות, מיקומן והתכליות שלשמן ישמשו. ככל שהשימוש שמבקש המעסיק לעשות במצלמות המוצבות במרחב הציבורי במקום העבודה פוגע בפרטיות העובד, נדרשת הסכמת העובדים לפגיעה האמורה ולכל הפחות הסכמה משתמעת – הנלמדת מהתנהגות העובד. לפיכך, יידוע העובדים על הצבת מצלמות ועל השימוש בהן מהווה תנאי חיוני גם להבטחה כי הסכמת העובדים ניתנה מדעת, וזאת מלבד היותו תנאי משמעותי להתנהלות הוגנת ובתום לב מצד מעסיק הבוחר לעשות שימוש במצלמות באופן מידתי. לאור כל זאת, קבע היועץ המשפטי לממשלה כי די בהסכמה משתמעת של עובד לעצם השימוש במצלמות לתכליות פיקוחיות. לא נדרשת הסכמה נוספת של העובד גם בשלב השימוש הספציפי לשם הפיקוח הפרטני במידע שנאגר בעת השימוש במצלמות. המעסיק יכול לעשות שימוש במידע שנאסף על עובדו במצלמות שהותקנו, וזאת לתכליות לגיטימיות וראויות ובהתאם לעקרון צמידות המטרה. במקרים בהם פגע המעסיק בזכותו של העובד לפרטיות, שעה שלא קיים את אמות המידה המתחייבות כאמור בעמדת היועץ המשפטי לממשלה, עדיין יש צורך לבחון בהתאם לנסיבות המקרה אם פגיעה כאמור מוגנת מכוח הגנות הקבועות בדין, לרבות מכח סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות (בין היתר, סעיף 18 (2) (ג) הקובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: (ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע" – ל.מ.).
היועץ המשפטי לממשלה המשיך וקבע, כי גם בנסיבות שבהן מביעים העובד או נציגיו התנגדות מפורשת לשימוש במצלמות לצרכי פיקוח, לעמדת היועמ"ש, כל עוד השימוש במצלמות הוא מידתי והמעסיק נהג בתום לב ובשקיפות ויידע את העובדים בדבר השימוש במצלמות, לא יהיה בהתנגדות לשימוש כאמור כדי לגרוע מזכותו של מעסיק לעשות שימוש במצלמות בתנאים אלו, והמעסיק יוכל לעשות שימוש בצילומים למטרות פיקוח בקשר לעובד הבודד שהפר בהתנהגותו את אמון המעסיק ואת חובת תום הלב בה הוא חב כלפיו. במקרים כאלה, הגנות הקבועות סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות צריכות לעמוד למעסיק שנהג עם העובד בתום לב כאמור.
לעמדת היועמ"ש, כאשר המעסיק נהג בתום לב ובשקיפות ויידע את העובדים בדבר השימוש במצלמות, אין לקבוע כי קיימת חובה משפטית לקבל הסכמה נוספת מהעובד ב"צומת" השימוש בחומרים המצולמים, לצורך התחקות אחר עובד מסוים שהפר את חובת האמון בה הוא חב למעסיק ונהג בחוסר תום לב. אשר למבחן המידתיות, שימוש במצלמות לצורך פיקוח על דיווחי נוכחות של עובדים הוכר זה מכבר בפסיקת בית הדין הארצי כאמצעי של הגנה על התכלית הראויה, שיכולה להתבצע באופן מידתי.
בהסתמך על עמדת היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם בהתבסס על חומר הראיות שעמד בפני בית הדין האזורי בתל אביב שדן בהליך (במסגרת סע"ש 45564-12-17), קבע בית הדין האזורי (הרכב בראשות כב' השופטת עידית איצקוביץ ז"ל) כי במקרה כאן לא הייתה פגיעה בזכות התובעת לפרטיות. זאת מאחר שהצילום בוצע ברשות הרבים – בחצרי החברה ובחנייה, תוך יידוע, בידיעת נציגות העובדים, ולפי נוהל שהובא לידיעת העובדים ומצוי בפורטל העובדים שהגדיר מפורשות את השימושים של סרטוני המצלמות, ובין השאר – גם לבירור חשד לעבירות משמעת. במקרה זה המצלמות היו גלויות והוצבו לידן שלטים, וכל זאת כאשר המטרה היה לפקח על התובעת שהפרה את אמון המעסיק ואת חובת תום הלב.
לפיכך דחה בית הדין האזורי את טענת העותרת לפגיעה בפרטיותה ולפסילת הראיות שהושגו מכח הפגיעה הנטענת.
בית הדין הארצי לעבודה (במסגרת עע (ארצי) 1680-10-22 [פורסם בנבו]) דחה את הערעור שהגישה העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו של פסק הדין, והוסיף כי, לאחר שביקש וקיבל את עמדת היועצת המשפטית לממשלה באשר לעמדה שהובעה על ידי קודמה (ותוארה לעיל), אינו מוצא לנכון להתערב "במסקנתו המשפטית הנכונה והמנומקת של בית הדין האזורי, לפיה השימוש [של המעסיקה – ל.מ.] בראיות שנאספו על ידה על [העותרת – ל.מ.] עומד באמות המידה הנורמטיביות המתחייבות של סבירות, מידתיות והגינות ונעשה לתכליות לגיטימיות וראויות."
העותרת פנתה לבית המשפט העליון בטענה כי עניינה מעלה שאלה משפטית ראשונית מהותית ובעלת השלכות רוחב לעניין אופן השימוש בטכנולוגיות מעקב במקום העבודה, כי בית הדין הארצי אישר את "התוצאה התקדימית" שלפיה "מעסיק רשאי לצלם את העובד ברכבו בכבישי הגישה למקום העבודה, ללא ידיעתו וללא הסכמתו של העובד, ולהשתמש בתוצרי הצילום לצורך משמעתי", גם כאשר תוצרי הצילום הושגו תוך פגיעה בפרטיותו. כן נטען כי פסיקת בית הדין הארצי עומדת בניגוד לפסיקתו בע"ע (ארצי) 90/08 איסקוב ענבר נ' מדינת ישראל – הממונה על חוק עבודת נשים [פורסם בנבו]), ולפיה שימוש בטכנולוגיית מעקב מחייב את הסכמתו המודעת והחופשית של העובד, ואין די בהסכמה מכללא לצורך שימוש בתוצרי המצלמות; ואף בניגוד לעקרון צמידות המטרה שנקבע בו. כן נטען כי צילום העותרת בנסיעתה ברכבה הפרטי למקום עבודתה או ממנו אינו משום צילום ברשות הרבים.
כאמור בראשית הדברים, דחה בית המשפט העליון את העתירה, נוכח גישתו המצמצמת של בית המשפט העליון בכל הנוגע לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. בשולי הדברים הוסיף בית המשפט העליון:
"אין זו הפעם הראשונה בה נדרשים בתי הדין לעבודה לסוגיית המתח בין זכותו של עובד לפרטיות במקום עבודתו לבין זכות המעביד לקנין ולחופש העיסוק, ולנקודת האיזון הראויה בין ערכים חשובים אלה, לרבות במקרים של שימוש במצלמות במקום העבודה. כך נעשה בעניין איסקוב וכך נעשה בפסקי דין נוספים של בתי הדין לעבודה … משאין מדובר בשדה שאינו חרוש, מוטב להותיר את המשך פיתוח ההלכות בסוגיה זו, במקרים שיימצאו מתאימים לכך, לבית הדין לעבודה שבידו מומחיות מיוחדת בתחום דיני העבודה, ומכל מקום, המקרה דנן אינו מקרה מתאים להתערבותו של בית משפט זה."
סוף דבר
חרף הרגישות הידועה בכל הנוגע לחשש פגיעה בפרטיות ולהתחקות אחרי עובדים במקום העבודה, הכירו בתי הדין לעבודה (בשתי הערכאות) בזכות המעסיק להציב מצלמות במקום העבודה – בהתקיים מספר תנאים: קיום מדיניות ברורה ושקופה באשר לשימוש במצלמות, יידוע של העובדים באשר לקיום המצלמות ולשימוש בהן (והסכמה מפורשת או משתמעת לשימוש כאמור) ושימוש מידתי וענייני שנועד להגן על אינטרסים לגיטימיים של המעסיק. בית המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב בקביעות אלו.
*הכותבים הינם עורך הדין אמיר זולטי, שותף וראש תחום הי-טק, עורכת הדין ורד זליכה, שותפה וראשת תחום סייבר ובינה מלאכותית ועורך הדין שבי מיכאלי, שותף וראש מחלקת דיני עבודה ממשרדנו.
*הבהרה: האמור בחוזר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ משפטי המחייב בחינה מעמיקה וספציפית של כל נושא לגופו.