בשנים האחרונות אנו עדים לכניסתו של עקרון הזהירות המונעת לחקיקה הישראלית במגוון חיקוקים בנושאי הגנת הסביבה. מבלי לגרוע מחשיבותו של העיקרון, אין להמעיט ממורכבות האתגר הכרוך ביישומו, שמצריך לעתים כושר ניתוח מעמיק ומקיף ואף יכולת קבלת הכרעות ערכיות קשות. הכנסתו של העיקרון בדרך של אזכורו בסעיפים כלליים של מטרות החקיקה, ללא הבניית כלים ושיטות נאותות ליישומו בעקבות זאת, הופכת אותו לאות מתה בספר החוקים, ופותחת פתח לביקורת, המופנית כלפי מקבלי ההחלטות וגם כלפי המערכת המשפטית, ולפיה העיקרון משמש הצדקה להחלטות שרירותיות שאינן נשענות על עובדות מדעיות. לקריאה